המקום שנבחר ע"י המוסדות המיישבים וחברי הגרעין היה נקודת חוף ליד הים, ליד שפך נחל שורק, כ-12 ק"מ
דרומית לתל-אביב, בשטח חשוף - ללא ישוב יהודי עד עזה.
במשך השנים, החל מהקמת הישוב, מצאו חברי פלמחים את פרנסתם מקרבתם לים. תחת הסיסמה "ים הוא גם כן לחם" עסקו החברים בדיג חופי בסירה, ושנה לאחר הקמת הישוב
הגיעה מהולנד ספינת דיג "פלמחית" עימה הפליגו גם למים רחוקים. פותח ענף מסחרי לכריית זיפזיף וכורכר.
הקרבה לים אפיינה את הנוף והנוי של המקום, שהתפתח מקבוצת צריפים הנטועים על דיונות חול - כתובת לרוחות הנושאות עמם משבי מלח מן הים.
המיקום הגיאוגרפי של פלמחים היווה כר לימוד לאיקלום צמחים בחולות ולהתגברות על צריבות הרוח והמלח.
קצת היסטוריה
במסורת הערבית
המאוחרת נקרא המקום "מינט-רובין", על שמו הערבי של נחל שורק, שעל גדתו
הדרומית, בקרבת פלמחים, נמצא קברו המסורתי של ראובן בן יעקב - נבי רובין, הנביא
ראובן, במסורת האיסלמית.
ב-11 באפריל 1949, י"ב ניסן תש"ט, ערב ליל הסדר, הוקמה פלמחים.
85 מייסדיה נמנו עם לוחמי הפלמ"ח - יוצאי חטיבת "יפתח", חברי גרעין "הצופים ד" - מהכשרות הקיבוצים
עין-גב ובית השיטה. הם עברו בלחימתם את כל איזורי הארץ מן הגליל למרכז ולנגב.
הצטרפו אליהם עולים חדשים (גח"ל) ניצולי שואה וכן לוחמים בודדים שלחמו עימם בשורות החטיבה.
יצירת רצף התיישבות יהודית על קו החוף היה שיקול המוסדות המיישבים, אך המקום - על חוף הים, בא כבחירה טבעית
להכשרה הימית שקיבלה חבורת המייסדים בקיבוץ עין-גב ולכוונתם 'לכבוש את הים'.
שם הישוב: פלמחים = פלמ"ח + ים.
(פלמ"ח – להנצחת פעילות ההכשרה המגוייסת של גרעין הצופים ד' בפלמ"ח ולזכר 17 מחבריה שנפלו במסגרת הפלמ"ח בקרבות מלחמת השחרור. +
ים – חזון חברי הגרעין המייסד על פרנסה מהים).
תמונות מיום העלייה לקרקע
בנוסף, עבדו החברים גם בענפי החקלאות - שדות שלחין ובעל, רפת, לולים ופרדס.
ענף הדיג בשנת 1954

הגלים העזים של סערות החורף חשפו אתרי קבורה עתיקים והתברר שמיקומה של פלמחים, ליד אתר יבנה-ים, מעורר עניין בארכיאולוגים חובבים ומקצועיים.
הוקם מוזיאון מקומי, בית מרים, ע"ש מרים ליפשיץ ז"ל - מראשונות המקום ואשתו של שמואליק ליפשיץ שאוסף החרסים שליקט ושיחזר בחדר הרפאות שלו שימש כאוסף הראשון של המוזיאון.
המימצאים השונים שנמצאו בסביבה מעידים על ישוב פעיל במקום - החל מהתקופה הפרהיסטורית, המשך בכתובת עברית-מקראית מתקופת יאשיהו שהיא
העדות הראשונה לישוב יהודי במקום במאה ה-7 לפנה"ס, כתובת נוספת, ביוונית,
מתקופת החשמונאים - המאה ה-2 לפנה"ס, מעידה על התיישבות מעורבת של יהודים
ונוכרים במקום, כתובות נוספות בערבית על עמוד רומי מהמאה ה-7 לסה"נ הן
מתחילת הכיבוש המוסלמי. עדויות מאוחרות יותר לרצף ההתייחסות לאתר הן במפות שונות
מהמאות ה-13 וה-16.
ממצאים שנחשפו בחפירות יזומות, או בעבודות פיתוח, או ע"י הים - מוצגים ב"בית מרים", סיורים באתרים משם הם הוצאו כלולים בתכנית הסיורים של המוזיאון המקומי.
סיפורו של אתר הקבר והמסגד הוא, למעשה, אחר:
בשנת 1436 ציווה מושל עזה, סיף א-דין תמראז אלמודי אלאשרפי, לבנות מצודה כנקודת משמר, אחת מרבות, על צירי הרוחב בארץ-ישראל - לאורך נחלים. האתר שימש כמרכז לישוב בערבי בסביבה והיווה מוקד לחגיגות עממיות כל שנה בשלהי הקיץ. המושל הוגלה מעזה לצפת שם שימש זמן קצר כמושל והוצא להורג. לא נמצא המקור שיסביר מדוע. שנה לאחר מותו, ב-1438, הובאה גופתו לקבורה במבנה אשר
הקים.
צריח המסגד התמוטט בפברואר 1993.